<h1>עשרת הדברות לבעל העיטור הלכ' ביעור חמץ ח"ג</h1>
<h2>דף ד:</h2>
תנן התם ר"מ אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל ה' ושורפין בתחלת ו' דכ"ע מיהת חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנ"ל. מסתברא מדלא אתיא ליה מהיכא דנפקא לי' לר"י גופי' לקמן (כ"ח:) דתניא רי"א מנין לחמץ משש שעות ולמעלה שאסור באכילה דכתיב לא תאכל עליו חמץ, ש"מ דלא קמיבעיא לן לענין אכילה שאעפ"י שאסור באכילה לר"י מו' שעות ולמעלה הייתי אומר מצה וחמץ עמו בבית ואינו אסור בבל ימצא אלא ז' ימים ויכול לשהותו עד הלילה כדכתיב ז' ימים שאור לא ימצא כו' ולענין השבתה הוא דקמיבעיא ליה ואפי' לר"ש דאמר (כ"ח:) האוכל חמץ מו' שעות ולמעלה אינו עובר עליו, עשה דהשבתה איכא. מנ"ל אמר אביי תרי קראי כתיבי שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם הא כיצד לרבות י"ד לביעור ואימא לרבות ט"ו לביעור שיהא הכל מבוער מבעו"י לסופו של י"ד דסד"א ז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם כתיב ימים אין אבל לילות לא קמ"ל אפי' לילות, האי לא אצטריך לי' ואימא לרבות ליל י"ד ביום כתיב ואימא מצפרא אך חלק דהיינו בתחלת (ו') [ז'] ויהבו לי' רבנן שעה א' לביעור בתחלת ו' לר"י ור"מ אלא שר"י גזר משום יום המעונן ואסור באכילה מתחלת ה' ותולין כל ה' אבל ד' זמן סעודה לכל היא ולא אתי למיטעי ומסתב' לר"י כשם שבאכילה אסורה מו' מד"ת כך השבתתו מד"ת ועובר על עשה ול"ת, ולר"ש ולר"מ משש שעות ולמעלה מדבריהם ואינו עובר בלאו, אבל עשה דהשבתת שאור עובר עליו דכתיב אך חלק. והכי אשכחן בירושלמי (פ"א ה"ד) רמ"א מו' שעות ולמעלה [מדבריהן, רי"א] מד"ת מ"ט דר"מ [וכו'] דכתיב לא תאכל עליו חמץ על אכילתו ור' יהודה דריש לא תאכל עליו על שחיטתו וגרסינן התם (פ"ב ה"ב) [מודה ר"ש] באיסור שהוא אסור. איסורן מהו רי"א איסורן מה"ת ר' יוסי ור' יונה אמרין איסורן מדבריהם ור' ירמיה ס"ל איסור עשה דאך חלק ור' יונה סבר אסמכתא בעלמא היא. ובפ"ק דחולין (ד':) גרסינן חמץ אחר הפסח אסור בהנאה לר"ש מדרבנן, וכי היכא דלאחר הפסח מדרבנן לר"ש ה"נ קודם הפסח מדרבנן דהא נפקא לי' משעה שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ והלכך לר"ש לפני זמנו ולאחר זמנו איסורן שוה ואסור מדרבנן כמה שנברר.
הרי למדנו זמן השבתתו מן התורה בחצי יום והרחקה דרבנן ב' שעות ואוכלין עד ד' שעות ומד' שעות ולמעלה אסורין באכילה ובחמישית אעפ"י שאינו אוכל מאכיל ומשעה ו' אסור בהנאה לר"י מה"ת אבל לר"ש אסור בהנאה מדרבנן והא דתנן (כ"א.) כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמתו ולחי' ומוכרו לא"י האי (לא) סתמא (היא) לא כר"מ ולא כר"י. ומיהא סיפא דקתני עבר זמנו אסור בהנאה סתמא והלכה היא.
<h2>דף יג.</h2>
ולענין ביעור הלכה כר' יהודה אוכלין כל ד' ותולין כל ה' ושורפין בתחלת ו' כדפסק ר"ג דר"א איש ברתותא קאי כוותי' דתניא שורפין תרומות תלויות וטהורות ומשיירין מזון ב' סעודות לאכול עד ד' שעות ולא זזו משם עד שקבעו הלכה כמותו ואפי' לאכול ולא מיבעיא לבער ולבער ד"ה כר"א והחכם שכ' הלכה כמותו [לאכול] ולא לבער ליתא.
<h2>דף כא.</h2>
והלכתא כ"ז שהתירו לאכול מאכיל לבהמה ולחי' ולעופות ומוכרו לנכרי כב"ה דאמרו כ"ש שמותר לאכול מותר למכור ואעפ"י שיודע שלא יכלה קודם הפסח וכותח וכל מיני כותח מותר למכור למ"ד יום לפסח והיכא דחרכי קודם זמנו מותר בהנאה אפילו לאחר זמנו ואמר חזקי' מנין לפסח שאסור באכילה שנאמר לא תאכל עליו חמץ לא יהא בו היתר אכילה.
<h2>דף כא:</h2>
ואמרי' עלה פשיטא ורבי' אלפסי ז"ל ל"ג הכי. (מסתברא) [ומסתברא] דקס"ד עבר זמנו דקאמר שעבר זמן דחמץ ונכנס זמן אכילת מצה והא בין לר"י בין לר"ש סוף היום אסור בהנאה ולריה"ג דאמר מותר לא אצטריך דהא מרישא שמעינן כ"ש שאינו אוכל [דאינו] מאכיל והיינו דקא פריך פשיטא, ומשני לא נצרכא אלא לשעות דרבנן, כלומר עבר זמנו דקאמר מו' שעות ולמעלה קאמר שהוא אסור בהנאה לדברי הכל לר' יהודה אסור מן התורה דהא אמרינן לקמן (כ"ח:) משעה שאסור באכילה אסור בהנאה ולר' שמעון אסור מדרבנן ועשו אסור ו' שעות ולמעלה בתוך זמנו שהוא כשל תורה. וכדרב גידל אמר רב המקדש משש שעות ולמעלה אפי' בחיטי קורדינייתא דשררין ויבשין אין חוששין לקידושין דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מני'. ומסתברא אי איצטריך דרב גידל לר"ש איצטרך דהא ס"ל דלפני זמנו אינו עובר עליו בולא כלום דאי לר"י פשיטא ואיפסיקא הלכה כר"ש לפני זמן אסור מדבריהם כלאחר זמנו (כדלקמן) [כדמוכח מהא] דרב גידל ודווקא מתחלת ז' אמר אבל המקדש בו' חוששין לקידושין וכל היכא דאמרן מו' שעות ולמעלה מתחלת ז' קאמר ודאמרינן (ד':) מו' שעות ולמעלה כ"ע אסורין דכולן מייתינן אך חלק דהיינו חצי היום. ולפי' דרש"י דקאמר לא נצרכו בו' שעות הוא דקאמר לא הו"ל למימר (שעה) אלא השעה דאילו בשעה (ד') [ה'] ליכא איסור הנאה ומסתב' כדפרישית. ור' שמעון קיירא כ' לא נצרכו אלא לשש שעות ולמעלה דרבנן ור"ח הכי משמע דס"ל דקאמר עבר זמנו אסור בהנאה אוקימנא (כי זמן) [בזמן] איסור מו' שעות ולמעלה תנן סתמא כדרב גידל.
<h2>דף כה.</h2>
וא"ר יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה שאין מתרפאין ואפי' במקום סכנה אבל בשאר איסורין אפי' בחמץ בפסח מתרפאין במקום סכנה ותנא כל האיסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן ומסתב' דווקא דאין לוקין אבל איסורא איכא לכתחלה ירושלמי (פ"ב ה"א) (בחלה) העושה אספלנית מחמץ ושור הנסקל אין לוקין עליו שאין ל"ת שלו מחמיר, מכלאי הכרם לוקה דכתיב פן תקדש פן תוקד אש, ערלה צריכה, עשה לרחק כתיב ל"ת לרחקו לא כתיב ובגמרא דילן (כ"ד:) ערלה כשאר איסורין וכן הלכתא.
<h2>דף כח.</h2>
חמץ של א"י שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור שנאמר לא יראה לך חמץ ובגמ' מני מתני' לא ר"י ולא ר"ש ולא ריה"ג דתניא חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו עובר עליו בלאו [תוך זמנו בלאו] וכרת דר"י רש"א לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק ופירש"י ורבוותאי בתחלת (ו') [ז'] שהיא מן התורה דאי ר"ש הא אמר בשעה שאין בו בקום אכול מצה אין בו בבל תאכל חמץ ואין בו איסור הנאה ש"מ דר"ש ל"ל איסורא מה"ת לא לפני זמנו ולא לאחר זמנו דהא אינו בבל תאכל חמץ אלא מ"ע דתשביתו איכא לאו ליכא.
<h2>דף כח:</h2>
(ד':) תנן התם ר"מ אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל ה' ושורפין בתחלת ו' דכ"ע מיהת חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנ"ל. מסתברא מדלא אתיא ליה מהיכא דנפקא לי' לר"י גופי' לקמן (כ"ח:) דתניא רי"א מנין לחמץ משש שעות ולמעלה שאסור באכילה דכתיב לא תאכל עליו חמץ, ש"מ דלא קמיבעיא לן לענין אכילה שאעפ"י שאסור באכילה לר"י מו' שעות ולמעלה הייתי אומר מצה וחמץ עמו בבית ואינו אסור בבל ימצא אלא ז' ימים ויכול לשהותו עד הלילה כדכתיב ז' ימים שאור לא ימצא כו' ולענין השבתה הוא דקמיבעיא ליה ואפי' לר"ש דאמר (כ"ח:) האוכל חמץ מו' שעות ולמעלה אינו עובר עליו, עשה דהשבתה איכא. מנ"ל אמר אביי תרי קראי כתיבי שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם הא כיצד לרבות י"ד לביעור ואימא לרבות ט"ו לביעור שיהא הכל מבוער מבעו"י לסופו של י"ד דסד"א ז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם כתיב ימים אין אבל לילות לא קמ"ל אפי' לילות, האי לא אצטריך לי' ואימא לרבות ליל י"ד ביום כתיב ואימא מצפרא אך חלק דהיינו בתחלת (ו') [ז'] ויהבו לי' רבנן שעה א' לביעור בתחלת ו' לר"י ור"מ אלא שר"י גזר משום יום המעונן ואסור באכילה מתחלת ה' ותולין כל ה' אבל ד' זמן סעודה לכל היא ולא אתי למיטעי ומסתב' לר"י כשם שבאכילה אסורה מו' מד"ת כך השבתתו מד"ת ועובר על עשה ול"ת, ולר"ש ולר"מ משש שעות ולמעלה מדבריהם ואינו עובר בלאו, אבל עשה דהשבתת שאור עובר עליו דכתיב אך חלק. והכי אשכחן בירושלמי (פ"א ה"ד) רמ"א מו' שעות ולמעלה [מדבריהן, רי"א] מד"ת מ"ט דר"מ [וכו'] דכתיב לא תאכל עליו חמץ על אכילתו ור' יהודה דריש לא תאכל עליו על שחיטתו וגרסינן התם (פ"ב ה"ב) [מודה ר"ש] באיסור שהוא אסור. איסורן מהו רי"א איסורן מה"ת ר' יוסי ור' יונה אמרין איסורן מדבריהם ור' ירמיה ס"ל איסור עשה דאך חלק ור' יונה סבר אסמכתא בעלמא היא. ובפ"ק דחולין (ד':) גרסינן חמץ אחר הפסח אסור בהנאה לר"ש מדרבנן, וכי היכא דלאחר הפסח מדרבנן לר"ש ה"נ קודם הפסח מדרבנן דהא נפקא לי' משעה שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ והלכך לר"ש לפני זמנו ולאחר זמנו איסורן שוה ואסור מדרבנן כמה שנברר.
הרי למדנו זמן השבתתו מן התורה בחצי יום והרחקה דרבנן ב' שעות ואוכלין עד ד' שעות ומד' שעות ולמעלה אסורין באכילה ובחמישית אעפ"י שאינו אוכל מאכיל ומשעה ו' אסור בהנאה לר"י מה"ת אבל לר"ש אסור בהנאה מדרבנן והא דתנן (כ"א.) כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמתו ולחי' ומוכרו לא"י האי (לא) סתמא (היא) לא כר"מ ולא כר"י. ומיהא סיפא דקתני עבר זמנו אסור בהנאה סתמא והלכה היא.
<h2>דף כט.</h2>
ואוקמוה רבה למתני' אליבא דר"ש ומתני' דקתני ושל ישראל שעבר עליו הפסח אסור משום קנסא משום דקעבר עלי' בבל יראה וב"י וחמץ לאחר הפסח אסור בהנאה מדרבנן כדאיתא פ"ק דחולין (ד':) וה"ה קודם הפסח כדרב גידל. ורבא דפסק הל' לקמן (ל'.) שלא בזמנו מותר כר"ש בין לפני זמנו בין לאחר זמנו קאמר דאידי ואידי שלא בזמנו היא ועוד דטעמא דר"ש משום דכתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות בשעה שישנו במצות ישנו בחמץ בשעה שאינו במצה אינו בחמץ ור"י דקאמר (כ"ח:) לקובעו חובה בזה"ז ליתא דכר"ש דנפקא מבערב תאכלו מצות והכי אסיקנא בפ' ערבי פסחים (ק"כ.) כרבא דאמר מצה בזה"ז דאורייתא דהא תניא כוותיה דרבא ונפקא לן מבערב תאכלו מצות ולא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ הוא דאתא כר"ש הלכך חמץ מו' שעות ולמעלה מותר בהנאה מה"ת וליתא לר"י לא לפני זמנו ולא לאחר זמנו אבל רבי' אבן גיאות כ' אע"ג דמוקמינן (לבתר) מתני' חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח מותר בהנאה כר"ש הנ"מ לאחר זמנו אבל לפני זמנו הלכה כר"י ומסתב' כדפרישית דהל' כר"ש ואפי' לפני זמנו אסור ועשה דהשבתה איכא ועובר על עשה באכילתו ומותר בהנאה מה"ת אבל מדבריהם אסור עד שתחשך כדרב גידל וכן הלכתא. והא חמץ של א"י שעבר עליו הפסח מותר בהנאה כ' רבי' אלפסי ז"ל לאו למימרא דבאכילה אסור אלא משום דבעי למיתנא של ישראל אסור בהנאה תני נמי דא"י מותר בהנאה וה"ה באכילה נמי שרי. וכ"כ רב אחא משבחא ור"ש קיירי ותמי' לי מנ"ל לרבוותא דהא רבא לא יליף אכילה מראי' וההיא דשינויא דה"ה באכילה נמי שרי לרב אחא בר יעקב הוא דיליף אכילה מראייה וההיא דנפל לדין באיסור תורה [נפל לדין באיסור] (ואסור) דבריהם (ונפל לדין) ולר"ש לפני זמנו אסור באכילה מדבריהם בין דישראל בין דא"י אלא דבישראל קניס לאחר זמנו ואסור בהנאה ובא"י לא קניס. ומסתב' חמץ שעבר עליו הפסח אפי' דא"י אסור באכילה ורבנן הוא דאסרו אכילה בכל חמץ וכי היכי דבישראל אסור בהנאה מדבריהם ה"נ של א"י אסור באכילה מדבריהם כדקתני "מותר בהנאה". וגרסינן בתוספתא (עי' בפ"ב. ולפנינו ליתא להך גי' וצ"ע) ישראל שהלוה לא"י על חמצו אחר הפסח אסור באכילה ומותר בהנאה. ובגמר' דילן לא אשכחן ביה היתר אכילה אלא דבירושלמי (פ"ב ה"ב) גרסינן (ב)מתני' במקום שנהגו שלא לאכול פת של א"י אבל במקום שנהגו לאכול מותר אפי' באכילה. ופיר"ח (עי' רי"ץ גיאת) שהיה ישראל רואהו ומסייעו באפיית אותו פת. וקיימא לן דבזמן שישראל רואהו כגון בצקות של א"י (מ'.) אדם ממלא כריסו מהן. ואית למימר דבגמרא דבני מערבא ס"ל כר"א בן יעקב דיליף שאור דאכילה משאור דראייה וכיון דרבא פליג עליו בגמרא דילן הלכתא כוותי'.
<h2>דף ל.</h2>
ואמר רבא הל' חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש ואע"ג דר"ש קנסא קניס [ה"מ בעיניה אבל ע"י תערובת לא]. וכולהו רבוותא כתבו מדלא יהבו שיעורא ש"מ במשהו כרב. ומגיהי ספרים הגיהו אסור במשהו כרב. ובעיטור סופרים (ש"א הל' גיד) פסקנו בכל איסורין בין במינן בין שלא במינן בנ"ט חוץ מטבל ויי"נ. ורבי' אלפסי פסק הכי בסוף יי"נ (ע"ז ע"ג: ע"ש היטיב) ואיכא למימר משום חומרא דחמץ שווי' כטבל ויי"נ. אבל רב אחא כתב הכי בשאלתות (שאיל' פ') הל' חמץ בפסח [בין ע"ש היטיב] במינו אסור כו' בנ"ט לאחר זמנו אע"ג דאיכא נ"ט מותר ורבינו יעקב (ספה"י סי' תע"א) כוותי' ס"ל והא דלא פסק הל' כר"י דאמר חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו בנ"ט שלא בזמנו מותר. למירמא דידי' אתא ולאשמעינן דע"י תערובות לא קניס, וא"נ [אי הוה אמר] הל' כר"י ה"א הנ"מ בשאר איסורין אבל בחמץ לא קמ"ל, ואי ס"ד חמץ בפסח במשהו קשיא אסתמא דע"ז (ע"ד.) דתנן הרי אלו אסורין ואוסרין בכ"ש ואמרינן עלה למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה, א"נ למעוטי איסורי הנאה ולאו דבר שבמנין והא דלא מקשי' מני' לרב איכא למימר רב תנא הוא ופליג, ומסתברא מדאפקי' חמץ בפסח מפלוגתא דע"ז (ע"ג:) ואפלגו הכא בחמץ דליתא בכלל שאר איסורין ואחמירו עלה משאר איסורין וכיון דרב ושמואל קיימי בחדא שיטתא דבזמנו במינו במשהו [הו"ל חמץ בפסח בזמנו כטבל ויי"נ] ומסקינן (שם בעיטור) חמץ דאיתא [בעיניה] אבל גיעול היוצא מדופני הכלי לענין דבש ושמן של א"י ובפסח וכן מליחת בשר שנעשו לפני הפסח ולא נזהרו במליחתן בטל הוא וכמה ימים נהגו אדונינו איסור כו' בעיטור עד והמחמיר תע"ב (ע"ש). ומסקינן הלכה כרבא דאמר חמץ לאחר הפסח דרבנן כר"ש משום קנסא וכי קניס בעיני' בין בשוגג בין במזיד בין לעצמו בין לאחרים ודייקי' לה מיהא דגרסינן בב"ק (צ"ו:) גזל חמץ ועבר עליו הפסח אבל ע"י תערובת לא קניס כלל. והוא שנתערב ממילא. אבל לכתחלה אסור לערב. ואזדא רבא לטעמי' דאמר רבא כי הוינא בי ר"נ כי נפקו ז' יומי דפסחא אמר לן פוקו אייתי לנא חמירא דבני חילא ופירש"י רבא דאמר הלכה כר"ש לטעמי' דאמר חמץ של א"י שעבר עליו הפסח מותר אף באכילה הואיל וליכא למיקנס בה מידי וכן פי' רבינו האי ז"ל ובעל הלכות. וק"ל הא ר"ש לא קאמר אלא מותר בהנאה אבל באכילה לא שמעי' לי' לא לר"ש ולא לרבא ועוד ר"נ דגברא רבא הוא היכי אכיל פת של א"י דהא ר"נ גופא דאמר (ע"ז ל"ה:) לא תשתעי מיני' דאיבו דאכיל נהמי דארמאי אפילו אבי מצרי. ופירשו רבוותא קמאי. ואזדא רבא לטעמי' דחמץ ע"י תערובת מותר דאמר רבא [וכו'] אייתי לן חמירא דבני חילא מחמצת לחמץ את העיסה קאמר וש"מ דע"י תערובת לא קניס והא וודאי ליתא דלכתחלה אסור לערב. אלא חמירא דבני חילא פת שאפאוהו בני חילא הוא ונתערב בו השאור של א"י והיינו דאמרי' ואזדא רבא לטעמי' דחמץ ע"י תערובת בין דישראל בין דא"י מותר. וכ"כ ר"ח נראין דברים דחמירא דבני חילא ברשות ישראל הי' ואע"ג דכדידהו דמי הוי שרי ר"נ דהא ע"י תערובת הוא ורבינו יצחק בן גיאות כ' בספר הנר כי זה המקשה הקשה על רבים מן החכמים שסברו חמירא דבני חילא על השאור לחמץ ולערב עם העיסה וכהל' דפסק רבא בין בחמץ שא"י בין בחמץ של ישראל וזהו פירוש ואזדא רבא לטעמי' והשיב הלא תראה שחמץ של א"י שעבר עליו הפסח לד"ה מותר ומתני' בהדיא תנן וא"צ רבא להתיר ע"י תערובת דהא בעיני' מותר ועוד דכי קניס ר"ש בשל ישראל בשא"י לא קניס ואיך אמר ואזדא רבא לטעמי' והסכימו ואזדא רבא לטעמי' אינו מחובר למה שסמוך לו אלא למעלה שהעמדנו משנתינו כר"ש וקנסא קניס אבל חמץ של א"י שעבר עליו הפסח מותר באכילה ועליו אמר ואזדא רבא לטעמי' אלמא מותר באכילה ואעפ"י שאינו מפורש בתלמוד כח הדברים יבואו עליו והיא מבואר ממנו. ואנן לא חזינן האי טעמא אלא כפירושא דקמאי כמו דפירשנו, ולא אשכחן דחמץ של א"י לאחר הפסח לד"ה [מותר באכילה] כמו שאמרנו במתני' דמותר בהנאה ולא באכילה שבאכילה אסור בין דא"י בין דישראל כמו שפירשנו. ודווקא חמץ שנתערב לאחר הפסח ע"י תערובת אבל שנתערב קודם הפסח כגון כותח הבבלי ושכר המדי וזולתן חייב לבער כדאיתא לקמן.
<h2>דף לא.</h2>
א"י שהלוה לישראל על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה ואסיקנא כגון דלא הרהינו אצלו ועדיין ברשות הלוה. וקי"ל כרבא מכאן ולהבא הוא גובה. וא"י שהלוה לישראל על חמצו לאחר הפסח אסור בהנאה (וישראל שהלוה לא"י על חמצו מותר בהנאה) וישראל שהלוה לא"י על חמצו מותר בהנאה ומתניתין דקתני איפכא כשהרהינו אצלו שלא בשעת הלואה וכגון דא"ל מעכשיו ופי' רבינו אפרים דקבע זמן קודם הפסח אבל לאחר הפסח אסור דא"י לא קני לי' קנין גמור אלא לאחר הפסח והכי תניא בתוספתא (פ"ב) א"י שהלוה לישראל על חמצו [ואמר לו אם לא באתי קודם לפסח הרי הוא מכור לך] לאחר פסח מותר בהנאה. כגון דהרהינו אצלו. דכ"ע למפרע הוא גובה וקני לי' א"י קנין גמור מעכשיו. והלכתא א"י שהלוה לישראל ע"ח כה"ג מותר בהנאה בדאמר לי' מעכשיו וקבע זמן ולא פרע. ואחר הפסח דקתני שקבע לו זמן אחר הפסח וכ"ש קודם הפסח וברייתא דקאמר קודם הפסח לאו דווקא הא לא א"ל מעכשיו אע"ג דישראל מישראל וא"י מא"י אע"ג דאמר בלשון אם בלא מעכשיו [קני] כדפרי' בעיטור (דיני תנאי דין י"א) וכדתניא התם (ב"מ פ"א.) המלוה את חבירו על המשכון וא"ל אם לא באתי עד יום פלוני קני לך המשכון הגיע המשכון בין רע בין יפה אפ"ה ישראל מא"י לא קני לי' עד דאמר לי' מעכשיו כדאמרן (במנא תנורא) [ומנא תימרא דשני וכו']. וישראל שהלוה את א"י על חמצו (אחר הפסח) וא"ל מעכשיו ד"ה [אחר הפסח] אסור בהנאה. והיכא דלא אמר לי' מעכשיו והרהינו אצלו בתורת משכון ולא קבע לי' זמן להחליטו פלוגתא דר' [מאיר] ורבנן, וקי"ל כרבנן דישראל מא"י לא קניא אפי' משכון שלא בשעת הלוואתו. ואינו עובר עליו דהוי כפקדון דלא קבל עליו אחריות. ומשום ב"י וב"י ליכא דהא בטלה. והר"ר חביבי אמר מיהא עובר עליו תוך הפסח דכיון דמשכונו הוא קביל עליו אחריות והיכא דקביל עליו אחריות עובר. ודייקי' מיני', משכונו של א"י ביד ישראל ברבית מותר לישראל למשכנו לישראל אחר באותו רבית אעפ"י שלא העמידו אצל א"י (עי' ב"מ ע"א:) ולא אמרינן אשתכח ישראל דקא שקיל רבית דהוא לא קני לי' עד דא"ל א"י קני מעכשיו (אי דחזא) [דאז הוי] דעתי' לשקועי. ומשכונו של ישראל ביד א"י אסור לישראל להלוות לא"י עליו ברבית אלא היכא דא"ל לא"י קניי' בקנין גמור מעכשיו אם לא אתן לך עד יום פלוני.
<h2>דף לא:</h2>
ת"ר חנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלי א"י נכנסין לשם חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה ואצ"ל בהנאה. חנות שא"י ומלאי שא"י ופועלי ישראל נכנסין לשם. חמץ שנמצא אחר הפסח אסור בהנאה ואצ"ל באכילה. והדין נוסחא עתיקא דילן. ובנוסחא דר"ח דבתר פועלים אזלינן. אבל נוסחא דתוספתא ונוסחא דרש"י איפכא. והכין גירסא דתוספתא (פ"ב) חמצן של ע"ע אחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפין את השאור, מלאי של ישראל ופועלי א"י עושין בתוכה ומצאו חמץ אחר הפסח אסור בהנאה ואצ"ל באכילה מלאי של א"י ופועלי ישראל נכנסין לתוכה ומצאו חמץ אחר הפסח מותר באכילה ואצ"ל בהנאה. וגמ' דילן חנות של ישראל או מלאי של ישראל קאמר. ובתוספתא (של) [דאייתי] רבי' אפרים [גריס] בתוספתא א"י שהלוה לישראל על חמצו וא"ל אם לא באתי קודם פסח ה"ה מכור לך אחר הפסח אסור בהנאה ואצ"ל באכילה. ובנוסחא דילן בחדא אשכחן א"י שהלוה את ישראל ע"ח מותר באכילה ואצ"ל בהנאה וישראל שהלוה את הא"י אסור באכילה ומותר בהנאה. ומהני מתני' ונוסחא דרבינו אפרים משמע שאסור באכילה ומותר בהנאה. ומתני' דילן הכי משמע דקתני מותר בהנאה. ואית לפרושי דנוסחא דילן חנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלי א"י נכנסים לשם חמץ שנמצא שם לאחר הפסח מותר באכילה ואצ"ל בהנאה דכיון דחנות של ישראל הוא בטולי' בטלי' ומש"ה מותר. חנות של א"י ופועלי ישראל נכנסו לשם א"י לא מבטל לי' וחמץ של ישראל הוא ואסור אפי' בהנאה. ובנוסחא דתניא איפכא נמי איכא למימר דאזלי' בתר פועלים דפועלים א"י לא מבטלים פועלים ישראל מבטלים. ונוסחא עתיקא דילן דווקא, דאזלי' בתר חנות וה"ט נמי דאמרינן א"י שהלוה את ישראל ע"ח אחר הפסח מותר באכילה ואצ"ל בהנאה [הואיל] וישראל מבטל לי', וישראל שהלוה לא"י ע"ח א"י לא מבטל ליה. ומיהו חמץ של א"י שעבר עליו הפסח לא חזינן דמותר באכילה אלא בהנאה. והא דגרסינן בתוספתא (פ"ב) ישראל וא"י שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל ה"ז מוכרו לא"י ונותנו לו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה ורשאי ישראל לומר לא"י עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא (תצטרך ואביא) [אצטרך ואבוא] ואקח ממך אחר הפסח. משכיר אדם חמורו לא"י להוליך עליו חמץ ממקום למקום מצא חמץ בדרך רובה חמץ אסור (עי' הגי' בתוספתא) ואם לאו מותר ומעשה בר"ג שהיה מהלך מעכו לכזיב ומצא גלוסקא בדרך ואמר לטבי עבדו טול גלוסקא למדנו שחמץ של א"י אחר הפסח מותר מיד וכו'. כל הני איכא למימר להנאה קבעי. והא דתניא (עי' חולין ד':) חמצן של עוברי עבירה מותר מיד מפני שמחליפין [פי', מפני שמחליפין את השאור, לא שמשהין חמץ בפסח ומותר מפני שמחליפין] בשל א"י דא"כ קשיא לן טובא, ועוד למה משהין ואין מוכרין אותו קודם הפסח. אלא חמצן של ע"ע שאינן מדקדקין במצות כ"כ ולאחר הפסח מותר באפיי' ראשונה מיד מפני שמחליפין השאור וע"י תערובות הוא ומותר כמ"ש אבל חמצן של כותיים אסור עד לאחר ג' אפיות כדקתני התם של נחתומין לאחר ג' שבתות מפני שבטל הוא. ואין אני כדאי לחלוק על הגאונים שהתירו חמץ של א"י שעבר עליו הפסח אפי' באכילה. והדין הוא דשדרו ממתיבתא דרב עמרם במתא מחסיא חמץ של א"י שעבר עליו הפסח מותר באכילה (מקמי) [מכמה] טעמי. חדא דאמרי' (כ"ט.) ה"ה דאפי' באכילה שרי ואיידי דתני ישראל בהנאה תני דא"י בהנאה. ות"ר חנות של א"י ומלאי של א"י ופועלי ישראל נכנסין לשם חמץ שנמצא לשם אחר הפסח מותר באכילה ואצ"ל בהנאה. ותו קאמרי' הל' חמץ שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש וכן באכילה וכן בהנאה קאמר. ור"נ הכי ס"ל [דאמר רבא] (ל'.) כי הוינא בי' ר"נ כד נפקי ז' יומי דפסחא אמר לן פוקו ואייתי לן חמירא דבני חילא. שמעי' מכל הלין טעמא דחמץ של א"י שעבר עליו הפסח מותר באכילה. ואנן דחינין לכל הני. והדין עלינו להחמיר שנהגו עכשיו שישראל מקבל דורון חמץ מן המנחה ולמעלה ונעשה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה ומערימין בזה ולפיכך היה לנו לגדור גדר עלינו.
<h2>דף לב:</h2>
אמר אביי ר"ע ור"י בן נורי וראב"י כולהו סבירא להו חמץ בפסח אסור בהנאה ואע"ג דכה"ג שיטה היא הלכה כר"ע וכראב"י בכל מקום.
